כתבו על מיכל זהר
סיפור חיים
זהר, מיכל
בִּתם של בינה ואודי. נולדה ביום א' בחשוון תשנ"א (20.10.1990) ביבנה. אחות צעירה לטל, איתי ויעל. מגיל שנתיים וחצי גדלה והתחנכה בגילון, יישוב קהילתי בגליל, במועצה האזורית משגב.
מיכל למדה בבית הספר היסודי "הר גילון" ובבית הספר העל-יסודי "משגב", והרחיבה לחמש יחידות בגרות מחול ותנ"ך. בכיתה י"א יצאה מיכל עם תלמידי השכבה למסע זיכרון השואה בפולין. במהלך המסע, ששילב לימודים עיוניים לצד חוויה רגשית לא פשוטה, ביטאה מיכל ציונות ואמפתיה. בכיתה י"ב, כחלק מפעילות העמותה "האדם בשטח", יצאה עם חבורת תלמידים לשבוע "הישרדות" במדבר יהודה. הסיפוק של סיום שבוע מפרך שכזה נשקף מפניה הקורנות ומהסיפורים הרבים שלוו חודשים רבים לאחריו.
בשעות הפנאי השתתפה בחוגי מחול של האולפנה למחול במשגב, שמילאו עבורה את כל ימות השבוע. בבחינת הבגרות המעשית במחול יצרה מיכל ריקוד לצליליו של השיר "זכיתי לאהוב" של עברי לידר, ובבחינה העיונית כתבה כהסבר לבחירת הכוריאוגרפיה שהרכיבה: "האהבה המציפה אותי למשפחה, לחברים, למחול... הרגש שמלווה את הווייתי אל מול ההערכה לכל מה שיש לי, קיים בי תמיד ומעשיר אותי גם כשאני לבד, בלי תלות במה שסביבי". מעבר לתיאורן של המילים את ששאפה להביע בקומפוזיציה, המשפט מתאר בכנות את אורח חייה הצנוע והאנושי. במכתב שכתבה לה טל שמואל, חברתה, היא הסבירה מדוע ביקשה ממיכל לרקוד איתה בבחינת הבגרות שלה: "כשאת רוקדת את מביעה כל כך הרבה רגש, שישר התחברתי אלייך..." הודות לכישרונה הרב ולהשקעתה הבלתי נלאית, גדלה מיכל להיות רקדנית מצוינת ובולטת. בנוסף, מיכל חוללה בלהקת המחול של משגב ואף נסעה עם הלהקה לברזיל להופיע בפני קהילות יהודיות ולטייל. בכל מופעיה במשגב התייצבו הוריה ואחיה בגאווה רבה. מיכל הייתה מפזרת את חיוכיה הכובשים, צוחקת וקורצת להם מהבמה, אפילו באמצע הריקוד. יעל, אחותה, כתבה על מיכל הרקדנית: "כמה הייתי גאה בך! פשוט הארת את הבמה, רקדנית אמיתית בגופך ובנשמתך. במופע השנתי של להקות המחול של משגב, הוקדש השנה הריקוד הראשון לזכרך. הרגשתי צורך עז להשתתף בו, להתחבר אלייך דווקא מהמקום הזה, ובאמת פגשתי אותך; במופע האחרון, ביום שבת אחרי הצהריים, הגיחה לבמה בשובבות אופיינית קרן שמש, אחת, חדה וחזקה, ליוותה וליטפה אותנו לאורך כל הריקוד, ובבת אחת נעלמה. כאילו מראה לכולנו שאת משגיחה עלינו, ומחוללת, גם במרומים".
בינה, אמה, שמרה כל פתק שכתבה לה, כמו: "כמה כיף להיות אהובה וכיף לי שבחרת להיות אמי". בהספד בלווייתה אמרה אמה: "מיכלוש, נשמתי היקרה, נסיכה שלי, תודה שהענקת לנו עשרים שנה מלאות חוויות, אהבה והרבה סיפוק... כיאה לבת זקונים, יש כללים ברורים, אותך כולם מפנקים. האחים הגדולים שלך כל כך אוהבים אותך וזה תענוג כאימא לצפות מהצד ולראות את כל גוזליה יושבים ונהנים, כאילו בחרו את החברים הכי טובים. אהבתי לצפות בך, איך את מרגשת את כולם, החיוך שלך הוא מזכרת שאותה אנצור בליבי לעד".
אודי, אביה, "הייתה לי זכות ענקית להיות אבא של מיכל, היא פשוט עשתה אותי אדם יותר טוב, הרגישות שלה לזולת, דרך המחשבה, המוטיבציה להשיג את מה שהגדירה לעצמה כחשוב, דוגמה ומופת בכל קנה מידה".
"כשמיכל נולדה הייתי בן שתים-עשרה," סיפר טל, האח הבכור. "אימא הבטיחה לי מתנה מיוחדת ליום ההולדת, אבל היא לא הצליחה להתאפק, ומיכל יצאה יומיים קודם לכן. תמיד במשפחה התבדחו ואמרו לי שהביאו לי את מיכל כמתנת יום הולדת. בכל שנה המשפחה הייתה חוגגת לנו יום הולדת משותף, היא הייתה האחות התינוקת שלי. גם כשהיא הייתה כבר בת עשרים, למרות שהיא התבגרה והייתה שנונה, מצחיקה וכבר הבינה הכול, היא נשארה האחות התינוקת שלי". טל כתב בלוויה: "בימי שישי כשהייתי חוזר מהצבא, איך שהייתי נכנס בדלת היית קופצת עליי, מחבקת אותי ולא עוזבת. זאת הייתה קבלת פנים קבועה, כאילו פשוט חיכית לזה כל השבוע... אני מתגעגע לצחוק שלך, אני מתגעגע ל'די' שלך כשאני צוחק עלייך, אני מתגעגע לחיוך שלך, אני מתגעגע לאהבה ולהערצה שלך, לשמחת החיים שלך... אני זוכר איך יעלי ראתה שבפלאפון היא שמורה כ'אחותי' ואָת כ'אחותי הקטנה', אז יעל שינתה ל'אחותי האהובה', ואז אָת לקחת את המכשיר וחשבת לעצמך, איך אפשר לנצח את 'אהובה'. אחרי שנייה ראיתי את הזיק הקונדסי שלך בעיניים, מתקתקת משהו על המכשיר ומחזירה לי בחיוך. הסתכלתי וראיתי ששינית ל'אחותי המועדפת' עם סימן קריאה בסוף".
"בכל פעם שהיינו נפגשים, הייתי מסתכל עלייך," כתב איתי, אחיה, "ובפעמים שהיית 'תופסת' אותי בוהה בך הייתי עושה לך פרצוף ופותח את העיניים חזק. היית מחקה אותי וכך הייתי מרוויח מבט קרוב יותר בעיניים היפות שלך. אני מתגעגע לשיחות שלנו, שנעשו תכופות יותר ועמוקות יותר בשלושת החודשים האחרונים. אוהב ומתגעגע כל כך הרבה".
יעל, אחותה, סיפרה שהן קראו זו לזו "האחת": "הערצתי אותך על הכנות שלך והיושר... על הרגישות שלך לדברים הכי קטנים, על האינטליגנציה הרגשית, על יכולת ההתבטאות שלך, על היופי שלך, שרק הולך ומשתבח ועל החיוך שלך... למדתי ממך כל כך הרבה ואף פעם לא ממש הספקתי לומר לך את זה – את כל כך מדהימה! אני יודעת שהיית מאושרת; טרפת את החיים במלוא מובן המילה. מיצית כל חוויה עד תום ובצורה שלמה וקשרת את עצמך בחייהם של המון אנשים.".
חבריה הרבים ממסגרות הלימודים, המחול, הצבא והקהילה העידו על העזרה שהגישה להם, על החיזוקים והתמיכה שהעניקה להם, על האוזן הקשבת שלה. הייתה לה יכולת מופלאה להיכנס עמוק ללב של כל מי שהכיר אותה ולהביא אור וצחוק לחייהם של רבים שהיו חברי אמת, חברי נפש שלה. מלאת קסם כובש הייתה, אנרגטית וחיונית, בעלת יכולת משחק אדירה, דעתנית, נבונה. הייתה למיכל היכולת להתחבר ברגישות עצומה לסביבתה, ורצון להעניק שלא על מנת לקבל תמורה. בעמוד הפייסבוק שלה היא כתבה את המוטו: "אשרי האדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן ולקבל מבלי לשכוח זאת אף פעם". הוריה ואחיה הכירו את רגישותה הרבה, אולם רק לאחר מותה גילו עד כמה הייתה משמעותית בדרכה הצנועה והמיוחדת לקבוצות החברים המגוונות שצברה בחייה הקצרים. היא נהגה להמציא לחבריה שמות חיבה. היו לה איתם שפות, צורות דיבור ומושגים משותפים. היא הייתה אשת סודם, חלקה עימם עצות חכמות והתייעצויות הדדיות. משפחתה, חבריה ומכריה קראו לה מיכלי, מיכצי, מיכצול, מיכ-מיכ, חנוקי, שזיף או באינספור שמות וכינויים נוספים, שחלקם היא המציאה לעצמה.
איתן, החבר שלה, כתב: "את תמיד היית האור, את תמיד עזרת לי, היית איתי בכל מצב. איתך הרגשתי הכי חזק... היית אמורה להיות איתי מאושרת בלי סוף, בלי להוריד את החיוך לרגע... הגעגועים להיות שוב בין זרועותייך, לשמוע אותך אומרת לי שאת אוהבת אותי לא פוסקים... בשבילי היית נסיכה מאגדות שחיפשתי!! ועכשיו חזרת לאגדה. מיכלי שלי, בבה שלי... אתמיד בדרכך בכל מה שלימדת אותי..."
"מיכל תמיד זוהרת עם החיוך הגדול והיפה שלה, עם העיניים המלאות אהבה והחיבוק המוחץ שלא מרפה ממך..." כתבו טל וליאור לאחר מותה, "היא לימדה אותנו איך לאהוב ולהעניק בלי גבולות, להשקיע במי שאנחנו אוהבים ולנצל כל רגע בחיים... כל רגע עם מיכל הוא מתנה... אמרת לי איך לא תתני לפסי ברזל שעל הכתף שלך לעלות לך לראש ואיך קצינה טובה צריכה לתת מעצמה כמה שהיא יכולה. זאת את מיכל, תמיד חושבת על האחר, תמיד חיפשת איך להיות הכי טובה שאפשר בשביל החיילות שלך... אז תדעי שאותי את מדריכה כל יום מאז שאנחנו חברות, ובזכותך אני חושבת עכשיו על יציאה לקצונה..."
חברתה ענת ורסנו כתבה לה לרגל הגיוס: "תודה לך חנוקי שלימדת אותי מהי ערכה של חברות, שתמיד היית איתי ובשבילי, הקשבת, ייעצת, עזרת, בכית איתי... והיית בשבילי לכל מה שהייתי צריכה... אני אוהבת אותך אהבת נפש, חנוקי שלי..."
חלום הקצונה של מיכל נרקם עוד בתקופת התיכון. במהלך כיתה י"ב היא עברה מבחני מיון למסלול הייעודי לקצונה בחיל השלישות, שמהותו נתינה. ואכן, מיכל נתנה ללא גבול לחיילי המילואים כקצינת קישור. בשאלון האישי שמילאה ביום המיון ציינה: "השירות הצבאי חשוב לי ואני מעוניינת ורוצה מאוד לתרום הכי הרבה שאני יכולה!" עוד הוסיפה כי "בבית יש מודעות ופתיחות גדולה לצבא" וציינה שבני משפחתה תרמו אף הם כל אחד בתורו בשירותו הצבאי. אודי, אביה, הוא תת-אלוף במילואים. היא כתבה שתהיה גאה להיות קצינה בצה"ל. הבוחנים נתנו לה ציון גבוה, העירו שהיא "נבונה, אכפתית ומעורבת במשימות... רגישה לסביבה, מעורבת ונעימת שיחה ", והעריכו שהיא "תהיה קצינה מצוינת".
החל מקורס היסוד, דרך קורס הקצינים וכלה בהשלמה החיילית, מיכל בלטה ביכולת מנהיגות, ערכיות ודעתנות. מפקדיה בקורס היסוד ציינו כי היא ניחנה ביחסי אנוש מעולים, "תמיד מחייכת, גם כשכואב", ומקפידה על יצירת אווירה לימודית נעימה: "את מאוד נעימה לצוות, הצלחת להגיע לכל חברי הצוות". תמיד סיפרה על עצמה ושיתפה. בתום ההשלמה העידה מיכל כי בכוונתה להדריך כמפקדת בהשלמה החיילית, כתוכנית המשך לסיום תפקידה כקצינת קישור, אך נהרגה בפיגוע דריסה מכוון כחודש לפני תחילת קורס ההכשרה.
המסלול התובעני והמזורז לקצונה העניק לה רבות, חיזק את ביטחונה ביכולתה לעבור כל מכשול, להעניק תמיכה לחיילי המילואים ולמש"קיות שלה במשרד, ללא ויתור על המקצוענות ועל קשיחות הנדרשת לא אחת בתפקיד שכזה. הצבתה כקצינת קישור של חטיבה 7, בבסיס ג'למה, הייתה מלווה בגאווה עצומה לצד תחושת אחריות וחשש. מיכל שאפה למצוינות ולא ויתרה לעצמה. התמודדותה עם תפקיד כה מורכב בגיל כה צעיר מעידה יותר מכול על אופייה ויכולותיה. מפקד פלוגה שחייליו גויסו לתעסוקה מבצעית כתב על סגולותיה של מיכל בתהליך גיוס הפלוגה: "רגישה מאוד לעומס המפקדים, מאוד אכפתית ותומכת בחיילי המילואים שכולם מבוגרים ממנה משמעותית, כל זאת תוך נחישות והישגיות ראויה לציון".
בארבעת החודשים ששירתה באגף השלישות של חטיבה 7 הספיקה לכבוש את לב כולם בעדינותה, בביישנותה, ברוח המיוחדת שלה. החיילות ששרתו תחת פיקודה, כתבו עליה: "עם הזמן הכרנו לא רק מפקדת, אלא חברה, ויותר מזה – אפילו אחות. תמיד היית פה בשבילנו, מייעצת ותומכת ומצליחה להחזיר לנו את החיוך, וכמו שתמיד היית אומרת: 'אתן יודעות להרים את הלחיים'".
ביום חמישי, ה-11 בנובמבר 2010, בדרכה חזרה הביתה מהשירות הצבאי, עם משאלת לב להגיע למשגב ולחזור לרקוד אחרי שנת הפסקה, התנגש במכוון נהג משאית בתחנת האוטובוס הסמוכה לתחנת הרכבת בעכו, בשעה שעמדו בה אנשים רבים. סמל-ראשון איימן קיזל נהרג בעת האירוע, ועוד עשרה בני אדם נפצעו. מיכל, שהמתינה בתחנה, נפצעה באורח אנוש. שעות ארוכות נלחמו הרופאים על חייה, עד שבחצות היא מתה מפצעיה בבית החולים נהריה.
סגן מיכל זהר נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ה' בכסלו תשע"א (11.11.2010), בת עשרים הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין במשגב. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים.
באלפי תמונות וסרטי וידיאו שהשאירה מיכל, היא קורנת משמחה ואושר, מחייכת וצוחקת או עושה פרצופים ופוזות למצלמה. מיכל אכלה את החיים בכל פה, זכתה לאהוב ולהיות נאהבת.
לאחר מותה הוקמה עמותה להנצחת זכרה. המשפחה החליטה לבנות את "מצפור מיכל" על הר גילון, עם תצפית לנוף מולדתה, עם אמפיתיאטרון – המסמל את הבמה שניתנה למיכל להבעת כישוריה, ופינת נופש ומנוחה לפיקניק משפחתי המסמלים את אהבת הארץ ואת חדוות החיים שאפיינו אותה. המצפור מתוכנן להיות פינת לימוד לתלמידי בתי הספר בהם התחנכה מיכל, ולחניכי ההכשרה הייעודית של חיל השלישות ושל חטיבה 7.
בהשלמה לקצונה, כתבה מיכל עבודה בנושא "דילמה ערכית בחברה הישראלית" האם נכון לחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות? "אפילו בדמיוני איני יכולה לתאר את אֶבל המשפחות ובמיוחד את משמעות יום הזיכרון בשבילן... אני מניחה שלאותן משפחות, אחרי שקיעה עמוקה בכאב, קשה מאוד בהפרש של מספר דקות לעבור במעבר חד לשמוח ולרקוד עם כל מדינת ישראל בחגיגות יום העצמאות... אך המעבר החד הזה... מעביר מסר חשוב. למרות הכול, למרות המתים, המלחמות, הכאב, העצב... השגנו את מבוקשנו! הצלחנו להקים מדינה, ויש לנו סיבה טובה להתגאות ולשמוח... הדילמה אם לחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות חוזרת על עצמה מִדֵי שנה ומטרידה אותי באופן אישי... איני יודעת אם לשמוח או לבכות, להתחבר או להסתגר... יום הזיכרון מציף בי רגשות רבים אשר יוצרים בי בלבול ועצב. ביום זה אני מרכינה ראש לזכר הנופלים המלחמות ישראל ונזכרת באנשים שסיפורם נחרט בזיכרוני האישי, אותם אנשים אשר נהרגו בזמן שירותם הצבאי במלחמות ישראל ובפעולות האיבה. לי לפחות, נכון להיום, ברור שאסור להפריד בין הימים, הקשר הזה הוא קשר דם שאין להפרידו".
אנו, במשפחת זהר, רואים בדבריה כצוואה להמשיך ולהנציח את זכרה.